בשנת 1985 חתמו כמה מדינות אירופיות על הסכם בלוקסמבורג, שבזכותו הופיע לאחר מכן אזור שנגן. המוזרות של האזור היא שמבחינת הנסיעה הבינלאומית הוא פועל כמדינה אחת, בה בקרת הגבולות מתבצעת רק בעת כניסה ויציאה מאזור שנגן, אך נעדרת בגבולות הפנימיים של המדינות ש חתמו על ההסכם. בימים אלה נראה כי מעמדו של אזור שנגן עובר שינויים מסוימים.
כיום, אזור שנגן כולל עשרים ושש מדינות בשטח כולל של יותר מ -4 מיליון מ"ר. ק"מ ועם אוכלוסייה העולה על 400 מיליון איש. לראשונה מזה שנים ארוכות של ההסכם, המעבר בתוך אירופה יכול להיות קשה. הסיבה לשינויים שתוכננו להכניס להסכם שנגן, ראשית כל, היא הגידול במספר המהגרים מאזורים אחרים. עם זאת, חלק מהאנליסטים סבורים כי שינויים במשטרי מעבר הגבולות יהפכו את הנסיעה לקשה יותר ולגוזלת זמן, אך לא ישפיעו על שיעורי ההגירה.
באביב 2012, צרפת וגרמניה שלחו בקשה לדנמרק, נשיאות האיחוד האירופי, בדרישה לזכות לקבל החלטה בדבר הגבלה זמנית של חופש התנועה במקרה שיש איום על הביטחון או הסדר הציבורי מדינות.
בתחילת יוני 2012 אישרה מועצת השרים של האיחוד האירופי תיקונים אלה להסכם שנגן. על פי התיקונים, ממשלות מדינות האזור יכולות, במידת הצורך, להפעיל שליטה בגבולותיהן הפנימיים, עד לסגירה זמנית, כך מדווח RIA Novosti. ניתן להכניס אמצעי זה, למשל, אם באחת המדינות בעיית הפליטים מחמירה.
ראשי המחלקות הפוליטיות הפנימיות של מדינות האיחוד האירופי בכינוס בלוקסמבורג תמכו פה אחד ביוזמה. ראשי משרד הפנים של המדינות הנוגעות בדבר הסכימו גם על מנגנון לפעולה משותפת במקרי חירום. יחד עם זאת, התקופה המקסימלית לסגירת הגבולות לא יכולה לעלות על שנתיים. כדי שכל השינויים ייכנסו לתוקף, עליהם להיות מאושרים על ידי הפרלמנט האירופי והנציבות האירופית.
בהתייחס לתיקוני ההסכם, שר המשפטים של דנמרק מ 'בדסקוב הביע דאגה מבעיית המהגרים והביע את דעתו כי במקרים אלה לא אמורים להיות חוליות חלשות בשרשרת האמצעים להבטחת הביטחון. ייתכן שבקרוב האירופאים, שאינם רגילים לגבולות, יצטרכו להסתגל שוב לתורים במחסומי הגבול.
